מהי תולעת הפארק?
תולעת הפארק (בלטינית – ספירוצרקה לופי) היא תולעת המועברת על ידי חיפושיות זבל וגורמת לפגיעה קשה בכלבים. המחלה אינה פוגעת בבני אדם ובמקרים נדירים מאוד ככל הנראה גם חתולים עשויים להפגע.
בישראל , בתחילה התולעת הייתה נפוצה יחסית בפארק הירקון ובפארק הלאומי ברמת גן וכך קיבלה את שמה בישראל – “תולעת הפארק”.
התולעת עצמה בצבע אדום, אורך הנקבה הוא כשבעה סנטימטר ואורך הזכר כשלושה כשלושה סנטימטר.
באילו אזורים בארץ היא נפוצה?
בעבר התולעת הייתה נפוצה בעיקר במרכז הארץ, כיום יש דיווחים כמעט מכל המדינה (כן, כולל ירושלים שבעבר נחשבה “נקיה” מהתולעת) כולל צפון ודרום המדינה (עד באר שבע).
האם יש גזעי כלבים אשר יותר נפגעים מהתולעת?
מרבית הכלבים הנפגעים הם מהגזעים הגדולים ובעיקר כלבים צעירים הנוטים לאכול “זבל” כגון גולדנים ולברדורים.
עם זאת, המחלה אובחנה בכל גזעי הכלבים.
כיצד נדבק הכלב בתולעת ומה מחזור החיים שלה?
בשלב הראשון – ביצים מופרשות בצואת כלב הנגוע בתולעת.
בשלב השני – חיפושית זבל מגיעה לצואה, ניזונה ממנה ובולעת את הביצה.
שלב שלישי – הביצה בוקעת בתוך החיפושית ובתוכה גדלים השלבים הראשונים של התולעת (לרוות).
שלב רביעי – כלב אחר אוכל את התולעת (כאשר אוכל צואה של כלב אחר, את החיפושית עצמה או בעל חיים אחר שאכל את החיפושית).
שלב חמישי – התולעת מתעכלת בקיבת הכלב והלרוות (תולעים צעירות) יוצאות מגוף התולעת. הלרוות חודרות למחזור הדם של הכלב, נודדות אל אבי העורקים ומשם אל משכנן “הקבוע” הוושט של הכלב.
שלב שישי – לאחר הגעת התולעת אל הוושט היא מתבגרת, מזדווגת ומטילה ביצים דרך דופן הוושט אל מערכת העיכול של הכלב. ביצים אלו יוצאות בצואה ומדביקות כלב נוסף.
חשוב לדעת כי יש מקרים בהן הנדידה אינה “תקינה” ובמקום להגיע אל הוושט התולעים מגיעות לאזורים אחרים בגוף. מדווחים מקרים על הגעה לכליות, אברי הבטן, העור ובמקרים רבים גם את מערכת העצבים.
מהם סימני המחלה בכלב הנגוע בתולעת הפארק?
הסימנים תלויים במיקום הפגיעה שנגרם ע”י נדידת התולעת.
פגיעה בוושט:
הסימן “הקלאסי” – פליטות והקאות ולעיתים שיעולים. נגרם בשל נוכחות התולעת בוושט אשר גורם ליצירת “גרנולומה” (מעין גוש בוושט) המקשה על הבליעה ולכן נגרמות פליטות בזמן האכילה.
עם הזמן לצערנו חלק מהגרנולומות עוברו “התמרה” סרטנית ונוצרים גידולים בוושט אשר יכולים לגרום לחסימה מלאה שלה ואף לשליחת גרורות לשאר איברי הגוף (ואז הסימנים יכללו ירידה במשקל, שיעולים אם הגרורות בריאות, פליטות רבות וקושי בבליעת המזון).
בחלק מהמקרים נוכחות של מסה (גידול) בבית החזה עשוי לגרום לתגובה בעצמות הרגליים ונפיחות שלהן הגורמת לצליעה ומורגשת במישוש (ניתן לזהות אותה גם בצילומי רנטגן).
נוכחות של המסה בוושט גורם לפגיעה / תגובה של בלוטות הרוק (תהליך הנקרא סיאלואדנוזיס) ומוביל לריור רב ונפיחות בבלוטות הרוק מאחורי הלסת.
פגיעה במערכת העצבים – ידועים מקרים רבים בהן הלרוות (התולעים הצעירות) נודדות ומגיעות אל חוט השדרה. מצב זה גורם לצליעות ברגליים אחוריות עד מצב של שיתוק מלא של פלג הגוף האחורי!
פגיעה באבי העורקים – בזמן נדידת הלרוות באבי העורקים נגרם נזק לכלי הדם.
במקרה של נדידת לרוות רבות, יכול להגרם נזק חמור אשר יכול להוביל להתפתחות מפרצת (נפיחות בדופן אבי העורקים) או דימומים אשר ברוב המקרים מובילים למוות מהיר של הכלב.
פגיעה בכלי הדם המובילים למעי – נדידת הלרוות בכלי הדם הקטנים בבטן גורמת לתסחיפים וחסימה של כלי דם אלו.
חסימת מעבר הדם אל אזורים במעי יגרום לנמק ומוות של חלק מהמעי ולדליפת תוכן צואתי מן המעי לחלל הבטן ולדלקת חריפה מסכנת חיים (מצב זה לא היה ידוע עד השנים האחרונות ובמחקר לגילויו השתתפו שניים מרופאי בית החולים, ד”ר תומר ויינגרם וד”ר ענבר ישראלי).
כיצד יאבחן הוטרינר האם הכלב נגוע בתולעת הפארק?
בדיקת צואה לחיפוש ביצים – יכולה לאשר נגיעות אך לא לשלול אותה כי הביצים לא מופרשות בצורה רציפה. בנוסף, הבדיקה לא תזהה מקרים בהם התולעת גרמה לגידול סרטני או אם פגעה באיברים אחרים.
צילום רנטגן לבית החזה – בד”כ אחד השלבים הראשונים והחשובים באבחון. מזהה נוכחות של רקמה לא תקינה באזור הוושט ואם יש גרורות לריאות. כמו כן, בחלק מהמקרים ניתן לזהות מאפיינים המרמזים על תולעת הפארק כגון חיבור או תגובה בחלק התחתון של עצמות עמוד השדרה בבית החזה (ספונדילוזיס).
אנדוסקופיה – כניסה עם סיב אופטי ומצלמה אל הוושט. תהליך זה מזהה נוכחות גרנולומות של תולעת הפארק ובנוסף אם יש חשד להתפתחות גידול סרטני ניתן לקחת ביופסיות או אך לבצע הסרה חלקית שלו בזמן הפרוצדורה (הנעשית בהרדמה מלאה).
דגימת נוזל חוט שדרה – מאפשרת אבחון של נדידת של לרוות התולעת בחוט השדרה (במקרה של פגיעה עצבית).
ביופסיה מכלי הדם של המעי – מבוצעת במקרים של נמק במעי וחשד לפגיעה בכלי הדם המובילים אליו.
במקרים של דימום לבית החזה, לצערנו האבחון מתבצע רק לאחר המוות לאחר שהתולעים פרצו את אבי העורקים והכלב מת מדימום פתאומי לבית החזה.
מהו הטיפול בתולעת הפארק?
הטיפול בד”כ מבוצע ע”י תרופה בשם דורמקטין. פרוטוקול הטיפול תלוי במיקום הפגיעה (בד”כ שבועות רבים עד שלושה ואפילו ארבעה חודשים). לאחר סיום הטיפול בד”כ מבוצעת אנדוסקופיה חוזרת לוודא כי התולעת אכן מוגרה.
אם יש פגיעה עצבית בחלק מהמקרים יש צורך גם בשילוב סטרואידים ולאחר מכן גם פיזיותרפיה עד חזרה להליכה תקינה.
אם יש גידול סרטני לעיתים מבוצעת הסרה באנדוסקופיה או ניתוח.
במקרי פגיעה בכלי הדם של המעי יש צורך בניתוח חירום והסרת מקטע המעי הפגוע.
מניעה של תולעת הפארק בכלבים:
זהו הדבר החשוב ביותר, טיפול מונע בדורמקטין או באמפולות אדווקאט עשוי למנוע את המחלה (לא לחלוטין) או להפחית את חומרתה. כיום טבליות נקסגארד ספקטרה או טריפקסיס מכילות חומר בעל יעילות חלקית במניעת הפגיעה מהתולעת. חשוב לזכור כי טבליות התילוע הרגילות אינן יעילות למניעת תולעת הפארק.
חשוב לדעת כי ישנם גזעי כלבים כגון קולי ארוך שיער, שלטי, רועה אוסטרלי וגזעים נוספים אשר עשויים להיות רגישים לטיפול התרופתי כנגד תולעת הפארק. לשם כך יש לבצע לפני כן בדיקה גנטית הבודקת את רגישות הכלב לתרופה.
דרך מניעה חשובה נוספת היא איסוף צרכי הכלב למניעת הפצת המחלה, חינוך הכלב למניעת אכילת צואה ובמקרי הצורך שימוש במחסום.
תוכן עניינים
וטרינר חירום וטיפול נמרץ
